Netanya, Israel

©2017 by איגוד הכדורמים בישראל

Recent Posts

מיתולוגיית כדורמים

February 8, 2019

רקע

בימים אלה יצא לאור ספרו של עודד רוזנפלד "לגרש את השדים" שהנו סיפור חיים והמביא גם את סיפורו של ענף הכדורמים (ענף שאינו זוכה לחשיפה רחבה בהשוואה למשחקי כדור אחרים), בתקופה בה עולים חדשים מארצות כמו הונגריה, רוסיה ורומניה, שם ענף ספורט זה היה מפותח במיוחד, מטביעים את חותמם בהתפתחותו של הענף בישראל. הצברים הצעירים שלמדו מהעולים החדשים את רזי המשחק, השתלבו היטב בקבוצות העילית ובנבחרת ישראל.  בכתבה זו, מובאות שתי אנקדוטות קצרות מתוך התיאור הנרחב של 40 שנות כדורמים כפי שחווה מחבר הספר - עודד רוזנפלד.  

 

החתירה להישגים

הקריירה ארוכת השנים (קרוב לארבעים שנה) בכדורמים, כשחקן, כמאמן וכיו"ר האיגוד, התאפיינה בהישגים ובמאבקים רבים, בזירת הספורט הלאומית והבינלאומית ואף בזירה הפוליטית.  שני אירועים מיוחדים נחקקו בזיכרוני: המשחק באיראן, במסגרת אליפות אסיה שהמנצח יזכה בכרטיס עלייה לאליפות העולם הראשונה בשחייה ובכדורמים בבלגרד (יוגוסלביה לשעבר) - 1972, והמשחק הראשון לאחר הסכם השלום עם מצרים, במסגרת המשחקים הקדם אולימפיים בסופיה (בולגריה) – 1980.  

התאחדות הספורט הבינלאומית לשחייה ולכדורמים פ־י־נ־א  FINA)), הכריזה על אליפות העולם הראשונה לשחייה ולכדורמים. באליפות זו נטלו חלק 16 הנבחרות הטובות בעולם. לצורך כך התקיימה באיראן אליפות אסיה לקביעת נציגת היבשת באליפות העולם. באותן השנים שלט באיראן השאה שלטון ללא מצרים באמצעות עריצותה של המשטרה החשאית הסוואכ. הגענו לטהרן ומצאנו להפתעתנו עיר מודרנית (בהתאם לאותם ימים): רחובות נקיים, כבישים רחבים ובנייה ארכיטקטונית יפה ומעניינת. על פני השטח הכל נראה שקט ושליו, אולם לא היה צריך להתאמץ מדי כדי לגלות שמתחת לפני השטח החלו לבעבע קולות המחאה והדרישה להחליף את השלטון שפרצו בהפגנות ובאירועי ספורט.

 

 

משחקי מלחמה

בהיכנסנו לאצטדיון הבריכה האולימפית בטהרן קיבלו אותנו אלפי צופים בקריאות בוז רועשות ובזריקת חפצים, כאילו אנחנו היינו חלק משלטון השאה השנוא על העם. אולם כשהתקרבנו לבריכה חשכו עינינו, במרכז הבריכה הצטלמו חבוקים, מחויכים וזחוחים שני החברים נגדם שיחקנו ארבע שנים קודם כאשר היו שחקני הקבוצה של רפיד בוקרשט: שופט המשחק, קורנל מרגולסקו, ומאמן הנבחרת האיראנית, ניקולאי פירויו. כבר אז ידענו שהצרות לא תאחרנה להגיע אבל עוד לא ידענו עד כמה...

קיימנו על פי תקנון ההתאחדות הבינלאומית שלושה משחקים. בכל המשחקים הללו נהגו בנו השחקנים האיראנים באלימות קשה, אגרופים, מרפקים ובעיטות, מילא מתחת לפני המים. אולם הם הרהיבו עוז להכות בנו גם מעל לפני המים, ללא תגובה חריפה של השופט, ביודעם שאנחנו לא נעז להכותם חזרה ובאם נעשה זאת נורחק מיד משדה המשחק. המשחק הראשון הסתיים בניצחון ברור שלנו 5:3. במשחק השני האלימות גברה מאד ללא כל תגובת השופט. ברבעי המשחק בהם ניתנת לשחקנים דקה אחת של מנוחה והמאמן נותן הוראות ומחליף שחקנים עייפים, הקהל התפרץ לשפת הבריכה, על תופיו, סיריו וכל כלי מרעיש אחר, בשאגות איומות: אי-רא-ן, אי-רא-ן, לא מאפשר למאמן גבי וינקלר לתת הוראות שנאלץ לקפוץ למים בבגדיו ולצעוק לתוך אוזנינו את הוראותיו. ושוב ללא כל תגובת השופט, שאיבד בעצם את שליטתו במשחק. המשחק הסתיים ללא הכרעה בתוצאה 6:6. המשחק השלישי והקובע היה האלים ביותר וגם שחקנינו כבר לא היו יכולים להבליג והחזירו מנה אחת אפיים. השופט מיהר כמובן להוציא את שחקנינו המשיבים והאיראנים ניצחו אותנו בתוצאה 3:2. על פי תקנון המשחקים היינו אמורים לנצח באליפות בשל יחס שערים עדיף ולזכות בכרטיס לאליפות העולם. האיראנים בפוליטיקה מלוכלכת ובשיתוף המשקיף היפני, סברו אחרת ונקבע משחק רביעי, בטענה שכל משחק היה חייב להיות מוכרע ותוצאת תיקו אינה מתקבלת...

המשחק הרביעי שהיה האלים מכולם הסתיים לאחר הארכה, בניצחוננו 2:4 ובסיומו פרץ הקהל שלא היה מסוגל להשלים עם תוצאת המשחק לשטח הבריכה, והחל להכותנו ולעשות בנו לינץ'. השוטרים שהופקדו לשמור על ביטחוננו, ניסו להגן עלינו והוכו עד זוב דם. אנחנו רצנו כל עוד נפשנו בנו לעבר האוטובוס שם התבצרנו, תוך שאנחנו משאירים את חפצינו האישיים בבריכה.

במשחקים הקשים באיראן בלטו כל שחקני הנבחרת במשחק הקרבה עילאי אולם מעל כולם בלט מיכה קניץ השוער שבזינוקיו המרהיבים מנע שערים רבים. לעיתים האיראנים איבדו מביטחונם העצמי וחששו לזרוק לשער. כדי להימנע מהתבזות על חידלון יכולתם להבקיע את שערו של קניץ, הם נהגו להעביר את הכדור מהאחד לשני העיקר לא להחטיא מול השוער... בארבעת המשחקים כבשו לישראל: רובי לדנר 4, ישראל רחלי 3, יואל סמואל 2 ועודד רוזנפלד 8 שערים. זכינו בכרטיס העלייה הנכסף לגמר אליפות העולם והסתבר לנו שבכל זאת יש אלוהים והוא כפי הנראה אוהב להתגלות ליהודים דווקא בפרס...

בחלוף חמש שנים, הגיעה הנבחרת האיראנית לישראל להתמודדות על הזכות לעלות לגמר אליפות העולם השנייה שנערכה בברלין (1978). המשחקים שנשפטו ביד רמה על ידי שני שופטים מהטובים בעולם, שלטו ברסן המשחקים ללא עוררין, ואכן המשחקים הסתיימו בניצחוננו הברור ללא כל תקריות מיוחדות.

 

משחק השלום

האירוע השני הוא המשחק של נבחרת ישראל (ואני כבר מוניתי להיות מאמנה), נגד נבחרתה של מצרים, המשחק הספורטיבי הראשון לאחר הסכם השלום עם מדינה זו, במסגרת המשחקים הקדם אולימפיים בסופיה בולגריה (1980). משחקים שצולמו ותועדו על ידי כלי תקשורת בינלאומיים רבים.

העיתונות הישראלית והבינלאומית הרבו לכתוב ולהציג פרשנויות ואת חשיבות המשחק עובדה שרק העצימה את המתח הרב ששרר בלאו הכי בקרב השחקנים של שתי הנבחרות. המאמן המצרי מַאגֶ'ד אֶל־נוּר הפתיע אותי בהגיעו אליי ערב המשחק לשיחת רעים, אולי כדי להפיג את המתח הרב, אולי לשאוב ממני מידע מוקדם על שחקניי. ניסיתי לדבר אתו בערבית המעטה שידעתי, אולם מהר מאד עברנו לאנגלית. "במצרים אני מכונה 'קנדי', כיוון שלמדתי בארה"ב ובגלל מראי". בחנתי אותו מקרוב ובאמת ראיתי קווי דמיון מסוימים ביניהם. שוחחנו במשך שעה ארוכה על אירועי העבר בין המדינות הן בשדה הקרה והן בשדה הספורט. המאמן המצרי הפתיע אותי כאשר הוכיח בקיאות במפגשים ההיסטוריים שבין נבחרתה של ארץ ישראל ומצריים בשנות השלושים. המשכנו לדבר על מלחמת יום כיפור, על תעוזתו הרבה של הנשיא אנואר סאדאת לעשות שלום, ופנטזנו על  מחנות אימונים משותפים וביקורים הדדיים פרטיים זה בביתו של זה. בסיום השיחה החלפנו מתנות ו'קנדי' המצרי שוב הפתיע אותי במתנה מיוחדת: "חרפוש", כפי שהוא קרא לקמיע המזל הקרמי הבוהק והירקרק. אני נתתי לו תבליט של כנסיית הקבר, (הכנתי מראש שתי מתנות האחת למקרה שהמאמן יהיה מוסלמי, והשנייה במקרה שהמאמן יהיה נוצרי קופטי). שאלתי את המאמן המצרי באם הוא בטוח שהוא רוצה לתת לי מתנת קמע למזל, "כי אם לנו יהיה מזל, לכם הוא יחסר..." המאמן המצרי ענה "כּולוּ מַכְּתוּבּ – הכל מלמעלה". לא התווכחתי אתו.

והיה גם משחק, ועוד איזה משחק. שריקת הפתיחה. שחייני שתי הנבחרות שועטים בכל כוחם לעבר הכדור שהונח במרכז הבריכה. המצרים מגיעים ראשונים וזוכים בכדור. הם תוקפים בכל כוחם את השער הישראלי ואילו אנחנו נראים כמהססים. הכדור עובר אלינו, ואנחנו לא מהססים ולא פורצים קדימה בכל כוחנו. משהו עוצר אותנו, ואני לא מצליח לפענח מהו. הרבע עובר במשחק בקצב איטי שאיננו רגילים אליו. גם המצרים נראו לא במיטבם. המתח הגדול מכריע את שני הצדדים. "תתעוררו", שאגתי - ומיד חטפנו שער. הרבע הסתיים ב־ 1:0 לטובת המצרים. בהפסקת הרבע אמרתי: "אוקיי, חבר'ה. נרדמנו ועכשיו הזמן להתעורר. אנחנו עוברים לשחק אישית לוחצת על כל הבריכה, לא נותנים למצרים לפתח את משחקם ובעצם לא נותנים להם לנשום. אני רוצה לראות שחייה והתפרצויות לשטח המצרי. מי שעייף או לא יכול לשחק, שרק יגיד". חשבתי לעצמי שהגיע הזמן להתחיל לשתף גם שחקנים צעירים, חדשים ורעננים. רוח חדשה נשבה במפרשי הנבחרת, ומיקי וייצן הבקיע שער בפתיחת הרבע. השחקנים גילו משמעת טקטית למופת ולחצו את המצרים בכל קרן זווית אפשרית. התוצאות לא איחרו לבוא, ומיקי וייצן הבקיע פעם נוספת. רוני קרן הוסיף שער אחד משלו, והמחצית הסתיימה בתוצאה 1:3 לטובתנו. ברבע השלישי המצרים התעשתו והבקיעו שני שערים ללא מענה, והשוו את התוצאה ל־ 3:3 . הרבע הרביעי נפתח בסערה מצד השחקנים בשתי הנבחרות. ההחמצות הנוראיות היו בשני הצדדים והמתח היה בשיאו. השופטים שפטו למופת, איש לא טען ולא קבל כנגדם.

הדקה האחרונה של המשחק. השחקנים משתי הנבחרות נראו מותשים, ללא כל אנרגיה, ונראה כי השלימו עם תוצאת תיקו. דרבנתי את השחקנים למאמץ אחרון וצעקתי: "אנחנו צריכים רק גול אחד". רפי מלמן "הפציץ" מרחוק מדויק לחיבורים וקבע את תוצאת המשחק, 3:4 לישראל. כולם קפצו משמחה למים. השחקנים זרקו את מנהל הנבחרת למים עם בגדיו כמקובל בזכייה באליפות, או באירועים מיוחדים. אני ביקשתי מהשחקנים להיזהר על היד הדואבת שלי (לאחר תאונת אופניים קשה שבועיים קודם למשחקים), והם הניחו לי לקפוץ לבד למים עם הבגדים. המצרים התכנסו בתוך עצמם ונראו אבלים וחפויי ראש. ביקשתי מהשחקנים לגשת למצרים ללחיצת ידיים, ולומר להם מילה טובה על משחקם המצוין נגדנו. נגשתי ל'קנדי' ואמרתי לו: "שוּכְּרַן - תודה". "לֵיש - מדוע?", ענה לי בשאלה. "שוּכּרַן עַלַא חַרְפוּש, עַלֹא־שַאן נַסַרְנַא - תודה על החרפוש שבזכותו ניצחנו". צחקנו שנינו, התחבקנו וזירזנו את השחקנים להתייצב לצילום היסטורי משותף שיישאר לדורות הבאים. נפרדנו לשלום, לא לפני שראש המשלחת, יוסקה פלד, פנה לראש המשלחת המצרית והזמין את הנבחרת המצרית לישראל. אני כמובן הזמנתי באופן אישי את המאמן המצרי אליי הביתה, בלי קשר למשחק כדורמים כזה או אחר. הרצח של נשיא מצרים סאדאת טרף את הקלפים ומאז האירוע ההיסטורי לא התמודדנו שוב בינינו, ומעולם לא שמעתי מה עלה בגורלו של המאמן המצרי, איש מקצוע וג'נטלמן. החרפוש שמור עמי עד היום.

 

מה תרם לי הכדורמים?

במהלך השנים בהם שיחקתי ואימנתי את נבחרת ישראל בכדורמים, השתתפנו במסגרות הספורט הגדולות בעולם, היו לנו הישגים טובים וגם פחות טובים, אולם גיליתי שהעיסוק בספורט ההישגי מעצב את אישיותי, ממקד את מטרותיי, מגביר בי את ההתמדה והמחויבות לאימונים תובעניים בכל תחום ולא רק בכדורמים, מפתח ומעמיק בי את המשמעת העצמית בהתמודדות עם עצמי וכנגד יריבים, גם במצבים קשים ולא תמיד נעימים. גיליתי שהחינוך לספורט הישגי הוא בעיקר חינוך עצמי הממשיך להתממש בי גם כמאמן וכמורה, החוקר את תכונותיהם ויכולותיהם של חניכיו, של יריביו ובעיקר של עצמו. הצורך לחקור וללמוד את האנשים המעורבים ולהתאימם למצבי המשחק, לדעת להביא את יכולותיהם לשיא בזמן נתון, דורש בקיאות וידע רב במדעי החינוך הגופני והספורט. חשבתי לעצמי הלוואי ואדע להמיר יכולות אלה לתחום האקדמיה בה ראיתי את האתגר הבא, כפי שמתואר בהרחבה בספר: "לגרש את השדים".

 

הערה: המעוניינים לרכוש את הספר יכולים לפנות למחבר לפי הכתובת: odedr77@gmail.com

 

 

 

Share on Facebook
Share on Twitter
Please reload